לאור הסיפורים המזעזעים שנחשפים לאחרונה בתקשורת, עוד ועוד, החלטתי לשתף סיפור שקרה לי לפני כשנה וחצי. וזה לא כי לא עשיתי עם זה שום דבר, להפך. שלחתי מכתב תלונה, כיתבתי את כל הגופים / ארגונים הרלוונטיים, ואף קיבלתי התייחסות של משרד הבריאות ובית החולים המדובר – התייחסות אשר היתה מלאה בכסת"ח אחר כסת"ח אחר כסת"ח.

מתוך המכתב:

אז נכון לאותה התקופה, קיבלתי מרופא הנשים שלי הפניה למרפאת אנדומטריוזיס. בתור מבוטחת של מכבי שירותי בריאות, נאמר לי לקבוע תור באחד מבתי החולים של אסותא.

במהלך שיחתי עם נציגה מבית חולים זה, נאמר לי כי לא מדובר במרפאת אנדומטריוזיס, וכי התור שהיא קובעת לי הינו לבדיקה גניקולוגית רגילה. דבר זה היה קצת תמוה בעיניי ואף ציינתי זאת בפניה, זאת לאור ובידי יש הפניה למרפאת אנדומטריוזיס. מה שאותה הנציגה אמרה לי במעמד השיחה זה כי אם ייראו צורך בהמשך בדיקות, כך יהיה. "אמנם לא מדובר במרפאת אנדומטריוזיס, אך יש את כל המכשור הרלוונטי".

ביום ד' ה- 29.07.20 הגעתי לבית החולים. מאותו הרגע שנכנסתי לחדרו של הרופא, החוויה שלי כמטופלת רק הלכה והתדרדרה. זה התחיל בהצגה העצמית שלו, ומאותו הרגע בערך, כמעט ולא הפסיק לדבר. לא הפסיק לדבר ולא טרח להקשיב. או בכלל לשמוע. רק כששאל שאלה ממוקדת, המתין לתשובה. אם היה לי משהו חשוב להגיד, לא ניתנה לי שום הזדמנות. היתה יותר תחושה של סתימת פיות וניצול מעמדות.

"את לוקחת תרופות באופן קבוע?" – שאלה שכל אחד ואחת מאיתנו נשאלים בביקור אצל כל רופא. עניתי בנימוס. ליתיום. הרופא המשיך ושאל "להפרעה דו קוטבית?". אמרתי שכן, יש לי מאניה דיפרסיה.

כאן השיח בנושא היה אמור להסתיים. אבל לא. הוא המשיך בשלו. "את מאוזנת? את מטופלת קבוע? יש לך רופא? פרטי או בקופ"ח? היו לך אשפוזים? מתי אשפוז אחרון?". שיתפתי איתו פעולה ועניתי על השאלות. ככל הנראה זה נגרם ממצב שמוכר בעגה הפסיכולוגית – Freeze. פשוט קפאתי.

הרופא היחידי שיכול ויותר מראוי שישאל אותי את השאלות הללו הינו הפסיכיאטר שלי. אלו שאלות פרטיות שלא מעניינו של הרופא שבנדון. זהו איננו תפקידו בשום צורה שהיא, ואוסיף ואומר שזה אף גובל בחוצפה! אין לי מושג אחר המתאים לאותה הסיטואציה חוץ מאשר חדירה לפרטיות – מה שגם הורגש במהלך השיח הראשוני בינינו, אם אפשר לקרוא לו כך, בו שאל אותי האם יש לי בת זוג או בן זוג. גם כאן, מדובר בשאלה אישית שלא אמורה לעניין אותו ואיננה רלוונטית לשיחתנו ובכלל לפגישתנו. ניתן לשאול בצורה פשוטה ולא חודרנית כלל – "האם את בזוגיות?".

המילה חדירה כנראה שלא סתם עולה שוב ושוב.

את הבדיקה הפיזית שאני עברתי ע"י אותו הרופא אני הרבה זמן לא אשכח. לא אני ולא הגוף שלי. חשוב לי לציין כי עברתי בעברי לא מעט בדיקות ע"י רופאי נשים שונים. אם מדובר בבדיקות ידניות, אולטרסאונד וגינאלי, בדיקות פאפ, בדיקת קולפוסקופיה, היסטרוסקופיה – עברתי. אך מעולם, מעולם לא חוויתי כאב כמו שחוויתי באותו היום, ה- 29.07.20. יום שהפך לסיוט. ולא, אני לא מגזימה.

הכאב נשאר איתי ימים ארוכים מאוד אחרי. דימומים כבדים החלו לי עוד ביום הבדיקה. נמשכו עוד הרבה אחרי. הגוף שלי היה בטראומה. כאבים חזקים בגפיים העליונות שמעירים בלילות בימים שלאחר הבדיקה.

והחוויה. כשל פגיעה מינית. אני לא יוצאת בהאשמות. אבל כן, זו החוויה. ואלו מילים קשות. מילים קשות שלא באות סתם.

לטובת הפוסט אני מוותרת על התיאורים הקשים שהוספתי למכתב עצמו, אך אני יכולה להגיד בפה מלא כי לא רק שלא היתה שם טיפת עדינות, אלא זו היתה בדיקה ברוטלית.

תקופה אחרי הגעתי למומחה בעל שם מאוד מוכר בהקשר של אנדומטריוזיס – ד"ר אלעד ברקוביץ' המהמם. לא פחות מכך. ואפילו גם "זכיתי" באבחנה של אנדומטריוזיס ואדנומיוזיס. עוד בדרך פגשתי רופאים מקסימים רבים, כאשר כל בדיקה שהם ביצעו לי כולל ברקוביץ' בעצמו – לא רק שהיתה עדינה והיוותה תיקון לאותה החוויה, אלא הציפה מחדש את אותו הזיכרון הנורא, וגרמה לי להבין באופן סופי וחד משמעי – עברתי תקיפה מינית. ע"י רופא.

כפי שציינתי, משרד הבריאות בחר לגבות את אותו הרופא בהתייחסותם למכתב התלונה שלי. כך גם בית החולים עצמו. ואני רק אניח פה שאלה – האם יש קשר לכך שכותבת המכתב מאובחנת עם מאניה דיפרסיה? לא יציבה בנפשה? אולי בכלל ממציאה?