כשקיבלתי מהפסיכיאטר את האבחנה של המאניה דיפרסיה, הייתי המאושרת באדם. חלק מכך כמובן נבע מזה שהייתי במאניה, אבל באמת חשתי הקלה. סוף סוף יש שם לדבר הזה. סוף סוף מצאו את הסיבה לדיכאונות שלי. אני חולה. וזה בסדר. כך חשבתי לפחות..
אז התחלתי לספר לאנשים בהתלהבות (שוב, הייתי במאניה), המשפחה כמובן שידעה. אני לא כל כך זוכרת את התגובות, מכיוון שלאט לאט די איבדתי את זה ומה שהגיע כמה שעות אחרי היה אשפוז בכפייה בבית חולים באר יעקב, עליו ארחיב באחד הפוסטים הבאים.
התקופה שלאחר השחרור מבית החולים די נמחקה לי, בגלל טיפולי החשמל. מה שאני כן זוכרת זה שהמשכתי לספר על האשפוז והאבחנה למעגל החברים הקצת יותר רחוק.
סיפור אחד זכור לי במיוחד. זו היתה חברה מהלימודים, אפילו די קרובה. היא דווקא היתה מאוד אמפטית באותה שיחת טלפון, אך מאותו היום, מאותה שיחה, לא שמעתי ממנה עד לרגע כתיבת מילים אלו. ואז נפל לי האסימון. אני לא סתם חולה. אני חולת נפש.
נפגעתי מאוד, אני לא אשקר. אך יחד עם הפגיעה גם הבנתי שזכיתי. כן כן, קראתם נכון. זכיתי במסננת, אבל אחת כזו של בני אדם. הבנתי שלא משנה מה, אני נמצאת ב- Win win situation. מי שהיה חבר שלי וקיבל אותי עם המחלה – הרוויח וכמובן שגם אני. מי שהיה חבר ולא קיבל אותי – גם הרווחתי. במשחק הזה אני לא יכולה להפסיד!
אבל ב- 02.10.16 התחיל משחק חדש. זהו התאריך שבו כתבתי את הפוסט הראשון שלי. זה היה ערב ראש השנה ובזמן הארוחה, פשוט הרגשתי את האותיות נופלות בתוך הראש שלי בזו אחר זו כמו במטריקס ונכתבות לכדי פוסט.
זהו, אני רוצה לצאת מהארון. למה? היו לכך כמה סיבות, אבל העיקרית…פשוט הרגשתי שהגיע הזמן. אז רגע, מה עושים? איך עושים? מתי? איפה? מה יהיו התגובות? הכל היה לי ברור. חוץ מדבר אחד: המשפחה הקרובה – איך החשיפה שלי תשפיע עליהם?
ידעתי שאני חייבת להראות להם את הפוסט לפני שאפרסם אותו, וכך עשיתי. "וואו", "אמיצה", "כתיבה משובחת", "מהמם, אבל למה להיחשף בצורה כזו?" – כמובן שהסברתי ואמרתי שאני שלמה עם זה במאתיים אחוז.
אני אגלה לכם משהו, לא סתם האותיות נפלו נפלו כמו במטריקס, הייתי בתחילתה של מאניה. אבל זו לא היתה הסיבה שפרסמתי אותו. באמת הגיע הזמן מבחינתי ועשיתי את זה ממקום מאוד מאוד מודע ושלם.
וזה בעצם מה שאני באה להגיד לכם. חשיפה היא לא דבר של מה בכך. יש לה השפעות והשלכות רבות, עליכם ועל הסביבה הקרובה שלכם. אל תהיו פזיזים. אל תמהרו "לצאת מהארון". תחשבו, תשקלו הכל ורק אז.
שלא תבינו לא נכון, אני חושבת שהחשיפה היא חשובה ביותר, אם זה בהתמודדות עם הסטיגמה העצמית, בטח ובטח עם הסטיגמה הסביבתית. אבל זה לא שווה לרגע אחד אם מישהו שאתם אוהבים (כולל עצמכם) נפגע בדרך הזו.
נורא נורא מעניין אותי איפה אתם נמצאים. עמוק בארון? רק הקרובים יודעים? או שאולי בכלל כבר נחשפתם? למה זה גורם לכם שם בפנים? נוחות או אולי בכלל אי נוחות, תחושת הקלה? שתפו אותי מה הפוסט שלי עורר אצלכם.
ואוו..זו בדיוק השאלה איתה אני מתחבט עם עצמי בתקופה האחרונה.
כיוון שאני נשוי ואב לשלושה בנים בגיל ההתבגרות השאלה הופכת למורכבת הרבה יותר.
אני מאובחן כ4 שנים כפוסט טראמותי עקב אונס אכזרי מאוד שעברתי בגיל 15. כתוצאה מכך לדברי הרופאים התפתחה אצלי הפרעת מאניה דיפרסיה כנראה בגלל שלא סיפרתי על כך לאיש וההדחקה גרמה להתקפי פאניקה איומים ומכאן העסק התדרדר עד שנכנסתי לדיכאון של 8 חודשים שבמהלכו קיבלתי נוגדים דיכאון ברמות מטורפות. ואז.. דודה מאניה האהובה ואני הכרנו לראשונה. זה קרה כשהייתי בלונדון למטרת קידום העסק שנזנח בתקופת הדיכאון. לא היה לי צל של מושג שאני עובר משהו לא תקין כי טרם אובחנתי אז כבי פולר. כמובן שלא באמת התעסקתי עם הביזנס שלי, בעיקר ביזבזתי המון כסף והתלהבתי באוקספורד סטריט בתחושה שאני מינימום בן למשפחת המלוכה. עברו שבועיים והגיע תאריך הטיסה חזרה לארץ, ואני מגלה שנשארתי בלי לירה שטרלינג אחת לרפואה. אין לי איך לשלם למלון ולא למונית לשדה התעופה. משום מה לא נלחצתי , אבא שלי במקרה התקשר וכנראה מתוכן השיחה הוא קלט שאני לא כל כך על הקרקע. הוא ביקש ממני להאריך ביומיים את השהות בלונדון כי הוא רוצה לבוא לראות מה קורה איתי. כמובן שדחיתי את הטיסה ואחרי פחות מ12 שעות אבא היה לצידי בלובי המלון. הוא קלט מיד את מה שאני לא הבנתי שבועיים, סגר את התשלומים מכיסו ולמחרת טסנו חזרה מיד למיון פסיכיאטרי.
אני זוכר רופא חביב שמתשאל אותי על השבועיים האלה ולאור ההיסטוריה של הדיכאון הארוך שקדם לזה אחרי כמה ימי אשפוז הרופא מסביר לי לראשונה מה אני עובר ואיך קוראים לזה.
עברו שלושה שבועות של טיפול תרופתי, לתיום סרוקוול, ועוד מיני צבעונין למיניהם וביום! קלטתי באחת את מורכבות ההפרעה.
לענייננו.. המשפחה הקרובה, קרי אחים אחיות גיסים גיסות ידעו וגם הגיעו לבקר באשפוז. לילדיי כבר סיפרתי. כיוון שאני דמות מוכרת יחסית בענף שבו התעסקתי, התחילו לרחרח סביבי. מכרתי 3 חנויות שהיו בבעלותי ועקב האשפוז הארוך (4 חודשים) נעלמתי לקולגות וחברים. מאז עברתי עוד כמה אשפוזים ובכל התקופה הזאת אני מנותק לחלוטין מכל מה שהיה לי, עסק מצליח,חברים.. הכל נמחק.
ואני מסתובב עם תחושה שאני חייב לחברים איזה שהוא הסבר שיניח את דעתם.
דילמה.. לא יודע איך לגשת לזה. האם חשיפה תפגע בשיקום שלי? האם ילדי עלולים להרגיש לא בנח ?
אשמח לשמוע עצות/תובנות
תודה
יהודה
היי יהודה,
ראשית, תודה על השיתוף.
זו אכן דילמה מאוד לא פשוטה ואני לגמרי מבינה את התחושות שלך.
נתחיל מזה שאתה לא חייב שום דבר / הסבר לחברים או בכלל לסביבה הרחוקה יותר.
מה שאתה כן חייב זה להיות קשוב לעצמך. רק לעצמך.
כמו שכתבתי בפוסט עצמו, אני גיליתי את המאניה דיפרסיה כמסננת לכל דבר. לא נפגעתי? ברור שכן. לא התחזקתי? בטח שכן!
האם החשיפה תפגע בשיקום שלך? אני חושבת שזה דבר מאוד אינדיווידואלי, כי כל אחד נמצא במקום אחר בדרך הזו שנקראת החיים.
זה תהליך. אני לא חושבת שיש נכון או לא נכון. מאוד תלוי איך אתה מרגיש בתוך כל הדבר הזה וכמה אתה מרגיש חזק ובטוח במי ובמה שאתה.
וגם אז, זה לא קל. השלכות תמיד יש. לטוב ולרע. אני לא באמת יודעת באיזו נקודה אתה נמצא עם עצמך, אך כן יודעת להגיד לך שתחשוב על זה טוב טוב.
אני מאוד בעד חשיפה, כפי שבטח הצלחת להבין מהאתר שלי 😉 יחד עם זאת, חושבת שלכל אחד יש את הזמן שלו. וזה בסדר.
לגבי ילדיך, אני לא יודעת מהי רמת הפתיחות ביניכם…אך אין לי ספק שהם יכולים להרגיש לא בנוח. אני כן יכולה לשתף אותך שלפני 'שיצאתי מהארון'
שיתפתי את משפחתי הקרובה בכך, בידיעה שאני הולכת לעשות זאת, אך היה לי חשוב לשתף אותם. לא בשביל לקבל אישור, אלא בשביל לשתף. כי אם אני
יוצאת מהארון, אני מוציאה אותם יחד איתי. כפי שאמרתי – השלכות.
בכל מקרה, שוב מודה לך על השיתוף ומאחלת לך בהצלחה בתהליך שלך.
מוזמן תמיד להגיב וגם לשתף את הפוסט 🙂
שבוע מקסים שיהיה,
גליה.
גליה!
את פורצת דרך לכולנו. תודה!
אני אחרי התקף מאני שני.
מאז האישפוז הראשון ואפילו עוד קודם-מיד אחרי ההתקף הראשון, הרגשתי שאני זאת שצריכה לתת תשובות מה עובר עלי ולהסביר לכל מי שסביבי מה קרה בצורה שיבינו. הסתובבתי בעולם ושיתפתי כל אדם זר מה קרה. אחר כך בחנתי את מה שאני מספרת ואפילו גיליתי שאני לא חייבת להסביר ולשתף. פה התחילה הבחירה שלי.
הלוואי שהיינו מדברים על זה יותר במשפחה, אני מרגישה שמסתירים את העובדה שאני אחרי התקפים פסיכוטיים ומרגישה שמתביישים בזה. אבל לפני כל זה אני צריכה להשלים עם זה בעצמי. הקבוצה בפייסבוק ובוואטסאפ נותנת לי מרחב שיתוף גדול ואני מאד שמחה בו. אני מרגישה יותר ויותר שיש לנו עולם משל עצמנו ואנחנו לא פראיירים.
דרך צלחה
רנת
היי רנת,
תודה רבה 🙂
האמת שפחות או יותר בזמן התגובה שלך עליתי למאניה והגעתי לאשפוז…זו הסיבה שלא הספקתי להגיב לך.
יש המון אנשים שמרגישים שהם נאלצים להסתיר את האבחנה שלהם ודברים שעברו, ולצערי גם המון משפחות שמתביישות במה
שיקיריהם עוברים ומרגישות צורך עז להסתיר זאת וחלילה לא לדבר על הדברים.
כפי שכבר הבנת, אני לא מאותם אנשים. להפך, מרגישה שתפקידי בעולם שלנו הוא לדבר את זה ולהראות לשאר העולם שלא רק שאין
במה להתבייש, אלא שזה יכול לקרות לכל אחד ואין ממה לפחד.
שוב תודה יקירה.
היי שמי גילעד ההורים שלי הם מתמודדי נפש , לאימא שלי יש מניה דפרסיה חמורה מאוד ולאבא שלי יש פוסט טראומה מהמלחמה…..יצא לי לבלות הרבה בבתי חולים באישפוזים של ההורים ( הרבה פעמים שניהם יחד) עם הזמן התפתחה אצלי חרדה שרק היתעצמה והיתעצמה עם השנים , פחד מאוד גדול להיות כמו ההורים שלי זה התחיל להטריד אותי יותר ויותר מיום ליום והתפתח להתקפי חרדה קשים ולאחר מכאן לאפיזודות של דיכאון
…..אשמח לשמוע על דרכים להתמודד עם הפחד הגדול מהלא נודע
היי גלעד,
ראשית, תודה על התגובה ועל הפתיחות שלך.
שנית, אחד מהשירותים אותם אני מציעה זהו ייעוץ ראשוני (עד 3 שיחות / פגישות):
שיחת טלפון בת חצי שעה – 100 ש"ח.
פגישה / שיחת טל' של שעה – 250 ש"ח.
פגישה של שעה וחצי – 300 ש"ח.
באם אתה מעוניין, מוזמן ליצור איתי קשר ונתאם בשמחה.