בשביל הפוסט הבא אני לא באמת צריכה שתעצמו את העיניים. מה אני כן צריכה? שתדמיינו.

תתארו לכם רק לרגע שאתם בסרט…טוב, עפתם על עצמכם…לא בתור שחקנים יא מצחיקים, בתור הצופים.

חזרה לסרט. סרט דרמה טוב, ממש טוב, עשוי כהלכתו. הסרט מתחיל, אתם ככה עם הפופקורן והשתייה, מרוכזים, נהנים ואז זה מגיע.

המוסיקה לאט לאט מתגברת, הצמרמורת בגוף עוטפת אתכם, הדמעות מציפות והגרון חנוק. שיא הדרמה הגיעה.

אז Welcome לדרמה של חיי. לפחות לחלק ממנה. אותו החלק שמתחיל במשפט "אני לא מרגישה טוב". הדרמה הזו מתחילה כל פעם מחדש כאשר המשפט הזה יוצא מהפה שלי.

לפעמים התגובה של הצד השני היא שתיקה, לפעמים שואלים אותי "יש סיבה לדאגה?", אבל האמת…שיחת טלפון שקיבלתי היום ממחישה את זה הכי טוב שאפשר.

התקשר אליי חבר טוב. בדומה לשיחות שאתם חווים עם חבריכם, כך אני נוטה להאמין, היא התחילה בשאלה "מה עניינים?" והמשיכה בכך שאמרתי שאני לא מרגישה טוב.

דרמה? דרמה. לא ישר, אבל זה הלך כך. השיחה המשיכה וסיפרתי שכבר תקופה החורף גומר עליי ואני מקוררת נורא, לא מספיקה להחלים ושוב חוזר חלילה.

מפה לשם, פתאום הוא אומר "וואי תקשיבי…יצאתי מפגר ממש. פעם אחרונה אמרת לי שאת לא מרגישה טוב והייתי בטוח שאת בדיכאון וניסיתי לתת לך ספייס".

אני שומעת את המוסיקה. ואתם? אז ברוכים הבאים לחיים של אדם עם מאניה דיפרסיה. אל תילחצו, אתם לא באמת צריכים ללכת על ביצים. רק להיות קשובים 😉

חייבת להיות איתכם כנה…את החלק הבא כתבתי אחרי ביקור שגרתי אצל הפסיכיאטרית שלי, בו הבנתי שמי שהולך על ביצים זה לא רק אתם, אלא גם אני.

כל פעם אותו סיפור. נכנסת לחדר, שואלת לשלומה והיא, עם חיוך, מחזירה את השאלה אליי. ואני? עונה לה בכנות. פעם זה 'אני לא מרגישה משהו', פעם זה 'בסדר, אבל אני עוד לא אני' – כל עוד אלו היו התשובות, אז בדקנו יחד מה ניתן לעשות. מורידים כדור, מפחיתים במינון. אין כמו פסיכיאטר שקשוב לך. באמת באמת קשוב לך. אחרי דרך ארוכה מלאת פסיכיאטרים שעברתי, מרגישה שמצאתי את האחת שלי. אחלה תחושה. באמת. אבל לא לשם כך התכנסנו.

בפעם האחרונה שהייתי אצלה או יותר נכון, בכמה הפעמים האחרונות, כשהיא שאלה לשלומי, עניתי שוב…בכנות. אבל הפעם זה היה 'אחלה', 'מצוין' או משהו בסגנון והתלווה לכך חיוך אמיתי. השאיפה של כל אדם מאני דיפרסיבי, לא? את התגובה שקיבלתי יהיה לי קצת קשה לתאר בצורה כזו, על דף וורד כלומר, מבלי שתראו או תשמעו אותי, אך בכל זאת אנסה.

הפסיכיאטרית היקרה שלי הסתכלה עליי עם חצי חיוך ושאלה אותי 'רגע, אבל זה לא יותר מדי טוב?' בשילוב הרמת היד שלה מעל הראש (מקווה שהתמונה ברורה יחסית).

בשלב הזה הבנתי שלא משנה מה אגיד, אני בעצם היא שזו שהולכת על הביצים. ובזהירות יתרה יש לציין. אני לא מרגישה טוב, זה לא טוב ומעלה שאלות. אני מרגישה טוב, זה גם בעייתי. בעיקר אם בחירת המילים שלי תלך לכיוון הסבבה לגמרי, אחלוש, מעולה, מצוין וחברים נוספים מאותה המשפחה.

אני אגלה לכם סוד. בפעמים הראשונות שזו היתה תגובתה של הפסיכיאטרית שלי, שתקתי. בפעם האחרונה כבר עניתי, עם חיוך אמנם, אבל עניתי. כי לא יכולתי לשתוק יותר. 'תפסיקי כבר להיות פסיכיאטרית לרגע' אמרתי. היא אמרה לי 'מה אני אעשה, אני דואגת'. וזה בסדר לדאוג. לא משנה אם אתם פסיכיאטריים, חברים או משפחה.

אין לי כל כך פאנץ' לפוסט הזה וגם אין לי כל כך סוג של פתרון. מה שאני כן יודעת זה שלשקר זה לא אופציה וגם לא לברור במילים.

אז אני מרגישה אחלה! ואתם?