פתאום הבנתי. וחייכתי.

איזו דרך עברתי.

איזו דרך אני עושה.

רואה את הביטויים שאנשים בוחרים.

איך כל אחד בוחר להגדיר את עצמו.

רואה את העשייה שלי.

נזכרת בפוסט הראשון שלי.

במילים שלי.

אני גליה, בת 34, יש לי מאניה דיפרסיה ושום דבר לא מגדיר אותי חוץ מעצמי. נעים להכיר.

גם אותו פוסט על הסטיגמה.

סטיגמה עצמית או סטיגמה סביבתית –

הביצה או התרנגולת – מי באה קודם?

היום התשובה הרבה יותר ברורה לי.

וזה די משעשע.

למה אתם שואלים? 🙂

כי זו הסיבה שחייכתי בהתחלה.

אני רואה את הסביבה.

את אותה הסביבה שמכילה את הפרט.

אותנו. האנשים. האינדיווידואלים.

את כל הפוסטים שנכתבים. את המילים שנבחרות. את הסדר בו הן נכתבות. זה לא מקרי. וכל מה שאני כותבת הוא עם אפס שיפוטיות. באמת.

אני פשוט רואה שוב ושוב עד כמה הסטיגמה העצמית היא עקב האכילס בכבודו ובעצמו. אני גם לא אומרת שהיא הביצה או התרנגולת. קטונתי מלפתור את החידה הנוסטלגית.

אז אני גליה, בת 40, מרצה, פעילה חברתית, יוצרת בנשמה, ובדרך להגשמת חלום האמהות שלי. שום דבר לא מגדיר אותי חוץ מעצמי. נעים להכיר.