יש משהו שלא מדברים אותו מספיק, ואולי הגיע הזמן. מאניה דיפרסיה היא הפרעה נפשית קשה. לא 'לא קלה', אלא קשה. קשה לאדם, קשה לסביבה שלו. קשה. נקודה.

את זה דווקא מדברים, לא? יותר ויותר. אתם לגמרי צודקים. אז מהו אותו הדבר שלא אומרים לנו? אפילו קצת מסתירים, אולי מפחדים…מי לא אומר לנו? ומי זה בכלל לנו??

אז לנו זה אותם האנשים שזוכים במהלך חייהם באבחנה הכל כך מיוחדת הזו שנקראת מאניה דיפרסיה. מיוחדת כי ברגע אחד אנחנו הופכים ליצירתיים, כריזמטיים ועוד לא מעט דברים. מיוחדת כי ברגע אחר אנחנו עלולים גם להיות מסוכנים. מיוחדת כי פתאום אנחנו הופכים ממש, אבל ממש כבויים.

בחזרה לאותו הדבר שלא אומרים לנו…לדבר הזה קוראים אמת. אז נכון, אין אמת אחת. אבל האמת, או אולי אקרא לה האמת שלי – הדרך לאיזון כפי שאוהבים לקרוא לתחושה הכה נחשקת, או במילים שלי, פשוט להרגיש טוב, היא אמנם דרך מאתגרת במיוחד, אך אם עושים אותה נכון, ניתן לחזור לחיים מלאים, מספקים ועם הרבה משמעות.

רגע רגע רגע, מי לא אומר לנו את האמת? או אם אדייק במילותיי, מעדיף אמת אחרת – הם אותם הפסיכיאטריים. אלו שאמורים לעזור לנו. לעזור לחזור לעצמנו. ואולי לא. ואני אומרת את זה עם צער רב. יש משהו מאוד מאיים ומפחיד בדבר הזה שנקרא מאניה – אין ויכוח לגבי זה – והמציאות היא שהרופאים מעדיפים "לכבות" קצת את האדם, מאשר חלילה יהיה פוטנציאל של מאניה באוויר.

פסיכיאטרים יודעים לתת כדורים. זה הכל. אין לי שום דבר נגד אותם כדורים, אבל חשוב לציין כי כדורים פסיכיאטריים זהו דבר טריקי. לוקח זמן והרבה ממנו עד שמוצאים את הכדור הנכון, וגם אז, צריך למצוא את המינון הנכון.

זהו תהליך. תהליך שממש לא מסתיים בכדור אחד או שניים. תהליך בו יש עבודה עצמית אין סופית. תהליך של הקשבה פנימית. תהליך שדורש ים של סבלנות. תהליך שאם עושים אותו נכון – אפשר להרגיש טוב. ולא להסתפק בפחות. ושאף אחד לא יגיד לכם אחרת.