זה מדהים. אני יושבת מול המחשב, הידיים מקלידות, הפה מדבר את המילים, הראש לא מבין מה אני רוצה ממנו. הוא מצידו צועק לי "חכי למוזה! מה את מתעקשת?". אבל יש לי בלוג, מה אתה לא מבין??

זה קטע, כי הכתיבה אצלי זה כמו איזו יצירת מוסיקה. אני מתחילה לנגן ולא מפסיקה עד שמגיעה לצליל האחרון. ככה זה ברגיל. ועכשיו? עכשיו? הלוואי שזה היה רק עכשיו. תקופה ארוכה של כמעט שנה, חוץ מפרץ יצירתיות במאניה האחרונה.

זה משהו שגרם לי כבר לחשוב שאולי אני כותבת טוב רק בזמן המאניה. כן, היא מערערת מאוד. המאניה. אין לכם מושג עד כמה. בינואר האחרון הצלחתי להרגיש בגללה רעידת אדמה בתוכי כל כך חזקה שגרמה לי לשאול את עצמי באמת ובתמים "מי אני?". אני ארחיב על זה כבר בפוסט אחר.

בחזרה לעניין הכתיבה, פשוט נזכרתי שכל החיים אני כותבת וכותבת טוב לטעמי, אז אין צורך להיבהל. זה מה שהחזיק אותי ומחזיק אותי עד היום. אז להיבהל לא, אבל להתבאס בטח שכן. התסכול חוגג והוא חלק מרכזי ממי שאני כיום.

לא מצליחה לכתוב. כבר אמרתי. עכשיו זה ניסיון ראשון אחרי הרבה מאוד זמן ואין לי מושג איך הוא יסתיים. אם בכלל. מה שכן, אני כבר יודעת שזה לא בלוג Material. אבל מנסה. יכול להיות שזה יתחיל להניע משהו, יכול להיות שלא.

כל כמה מילים אני מפסיקה. כי זה פשוט לא זורם. זה באמת רק בגלל המוזה. יש סיבה שהיא לא מגיעה. קוראים לה ליתיום. הכדור אותו אני לוקחת מאז סוף יולי 2017. אותו כדור שגרם לדיכאון להרגיש לי נורא מוזר. שאני יוצאת ממנו, אבל לאט. ממש לאט.

בזמנו חשבתי שהדיכאון האחרון היה שונה מכל אלו שחוויתי עד היום. הרבה יותר ארוך. הוא לא. זה הכדור. זה מה שהוא עושה. הוא הצליח להרים אותי במידה מסוימת מהדיכאון, אבל לקח לי כל מיני דברים על הדרך.

הוא כיבה. או אולי יותר מדויק, הנמיך את הווליום. האנרגיות לא כמו שהיו, הרצון והחשק די נעלמו, תחושת החיות לא בדיוק מורגשת, הנאה מזמן לא הרגשתי כמו בעבר. אז אני לא בדיכאון. אבל אני לא אני. זה אם תשאלו אותי.

אם תשאלו את הסביבה, ואני מדברת כמובן על הקרובה, הם מבסוטים. אני לא באמת יכולה לדבר בשמם, אבל נוטה להאמין שמבחינתם כל עוד גליה לא בדיכאון ולא מתעופפת לה באיזו מאניה, הכל טוב. הם יכולים לנשום לרווחה.

אז כמו שאמרתי, אני לא בדיכאון. אבל אני לא מרגישה כמו שאני רגילה להרגיש, כמו שהרגשתי רוב חיי. האם אני צריכה להסתפק בעצם בפחות? להגיד זה מה שיש? האם בגלל שיש לי מאניה דיפרסיה, נועדתי לחיות באופן פחות טוב מאחרים? אז זהו שלא.