וואו.
לתפוס את עצמי רגע ללא מילים – ממקום טוב – עוד לא קרה לי.
אבל אומרים שתמיד יש פעם ראשונה.
זה עוד לא נתפס לי. לחשוב שכל ימי השלישי שלנו, כתיבות הרצף, הישיבות הארוכות, העבודה המשותפת, כל החזרות המטורפות – התנקזו לערב אחד, כל כך מיוחד, כל כך מרגש, מלא באהבה – בחלומות הכי טובים שלי, לא תיארתי לעצמי דבר כזה.
ערב שהוא לא רק מושלם, אלא שלם. ערב עם משמעות, בתוך דמעות של התרגשות, שנבנה פשוטו כמשמעו, מהמילים שלנו. מהעליות והירידות של כל אחד ואחת מאיתנו. ערב שהוא כולו אנחנו.
שש וחצי בבוקר, האדרנלין ירד, ההתרגשות עולה ומציפה, הדמעות ממליחות אבל לגמרי ממתיקות את האווירה, כי אני פשוט כל כך כל כך גאה. לא רק בעצמי, אלא בכולם, בבית שלנו, במשפחה.
הבאנו ת'חיים לבמה. תרתי משמע.
תודה על הזכות להיות חלק מכם.
תודה על הזכות לסגור מעגל בצורה שפויה.
תודה על ההזדמנות להגיד תודה כל פעם מחדש.
תודה על הדמעות שחזרו לחיי.
תודה על הזכות להיות אני.
תודה, כי כמה כיף להוקיר תודה.
(המילים נכתבו בוקר אחרי מופע סיום עונה של 'הבית של פזמון הנפש' – קבוצה בה אני לוקחת חלק כבר יותר משנתיים. הסיבה לכך שסגירת המעגל היתה כל כך משמעותית עבורי, היא כי שנתיים לפני, פספסתי את מופע הסיום של סדנת 'פזמון הנפש' בבי"ס רימון, ובמקום להיות על הבמה, עליתי להתקף מאניה, שמהר מאוד הפך למאניה פסיכוטית והסתיים באשפוז).
השאר תגובה