שמי גליה, בת 35, רווקה, חיה בדירה שכורה יחד עם הכלבה המדהימה שאימצתי לפני פחות מחודש. לקסי, בת שנה. אתם בטח תוהים למה אני מספרת עליה. לקסי סובלת מסטיגמה, לקסי היא פיטבולית והרבה אנשים מפחדים ממנה. אבל לא רק היא סובלת מסטיגמה, גם אני. לי יש מאניה דיפרסיה, מחלת נפש למי שלא מכיר. וכן, לא נעים להגיד את זה בקול רם, אבל גם ממני מפחדים.

האמת היא שאת הסיפור שלי, אם מעניין אתכם, תוכלו למצוא בפרופיל שלי. את הפוסט הזה בא לי לנצל לטובת חלק מהסיפור שלי, החלק של הקריירה. היציבות התעסוקתית. אותה יציבות שהלכה לה לאיבוד אי שם בשנת 2012.

אני לא אשכח לעולם את היום בו ההכנסה שלי נפגעה. היום שבו הדיכאון הרס לי את הכל. אותו יום בו חטפתי את הכאפה הגדולה מכולן. היום שבו התפטורתי מעבודה טובה, עם משכורת מעולה. למה התפוטרתי? כי לא באמת התפטרתי וגם לא באמת פוטרתי. נאלצתי לעזוב מקום עבודה בשל מצב נפשי. בגלל דיכאון. אני יכולה לנסות לתאר לכם את גודל הבושה אותה הרגשתי ואת תחושת האכזבה מעצמי, אבל בספק אם אצליח.

הדיכאון עבר, העבודה הלכה. אחרי כמה חודשים הגיעה עבודה חדשה, גם כן עם משכורת מעולה. אבל מה אתם חושבים שקרה? בדיוק. הדיכאון שוב דפק בדלת. מה הבעיה? הדיכאון לא באמת מחכה שיפתחו לו. הוא פשוט נכנס. ונשאר. אז איבדתי עוד מקום עבודה. אבל לא רק. איבדתי משהו בעצמי.

מה קרה מאז? קצרה היריעה מלהכיל את כל מה שקרה. בקצרה: אשפוז כפוי בעקבות מאניה פסיכוטית וקבלת התווית הרשמית – חולת נפש. אל תטעו, הביטחון העצמי לא נפגע לרגע. אבל חוסר האונים? היה בשיאו. חוסר איזון זה הדבר הכי נוראי שאדם עם מחלה נפשית סובל ממנו.

אני די צריכה לסיים, אז ברשותכם אגיע לעיקר. אני עוברת תהליך מדהים עם עצמי, כאשר חלק ממנו זה ההבנה שמשרה מלאה זה כבר לא בשבילי. זה לא אומר שאני לא יכולה להשתלב בשוק העבודה. זה אומר שאני צריכה את המקום שיתחשב בצרכים שלי. גאה ומתרגשת לספר שמצאתי אותו. היום אני עושה את הסטאז' שלי ב "בלה דיגיטל – שיווק דיגיטלי עם ערך חברתי" – חברה שמעסיקה אנשים עם מוגבלויות שונות. אז המסר שלי אליכם: אל תוותרו. כי כולנו שווים.

את הפוסט הזה כתבתי לטובת דף הפייסבוק סיכוי שווה, ממש רגע לפני שהצטרפתי אליהם בעצמי. אז את ב.ל.ה עזבתי לאחר שלושה חודשים של סטאז' והתחלתי לקדם את עצמי בכיוונים שונים, אחד מהם היה כמובן MANDI. אבל היי, יש לי מאניה דיפרסיה, נכון? אכן כן, הגיע דיכאון גדול ששוב הפיל הכל כמו מגדל קלפים. העניין הוא שהדיכאון לא קובע מה יהיה, רק אני.

אז הנה אנחנו כאן, בבית הכי בטוח, הכי פתוח, הכי לא סטיגמטי. כאן אפשר להגיד הכל. חוץ מלקלל כמובן. איפה אתם בשוק העבודה? עובדים? מרוצים? לא מצליחים להשתלב? בואו נדבר את זה. עכשיו תורכם.