1.7.17 – תאריך אמנם יפה, אבל זהו היום בו התחיל הדיכאון שלי. אותו היום שהבנתי שירידת האנרגיות שחשתי כמה ימים לפני היא לא סתם ירידת אנרגיות, היא בעצם הדבר שאני הכי שונאת. הוא פה. זה התחיל. וכרגיל, לא יודעת מתי זה יסתיים.

מאותו הרגע הכל החל להתדרדר. רמת התפקוד שלי הלכה ופחתה. לאט לאט איבדתי עוד משהו בתוכי. הרגשתי שאני הולכת ונעלמת. שהכל נצבע בשחור. שהקירות סוגרים עליי. הנשימה הפכה כבדה יותר. הרגליים פתאום שוקלות טון. המוח כמעט מתרוקן ממחשבות.

כמעט. כי הפעם, בשונה מכל הדיכאונות שחוויתי בחיי, פתאום קפצו לשם מחשבות אובדניות. "לפחות אני חושבת על משהו" – זה מה שעבר במוחי לרגע. אולי זו היתה האופטימיות שתמיד אפיינה אותי.

כי אין לי ספק שאותה אופטימיות, אותם הכוחות שקיימים בי ולא מפסיקים לפעום בתוכי – הם אלו שלא נתנו למחשבות האלו להפוך למעשים.

הבית היה חשוך לגמרי. תחושת ריקבון. הפלאפון על שקט. מגיבה רק לאמא, אייל, מיי וקרין.

אמא – התקשרה כל יום. נאלצתי לענות, כי בכל זאת, מדובר באמא פולניה…בעצם איזו אמא לא?

אייל ומיי – תמיד נותנים לי את הספייס שאני זקוקה לו, אבל בודקים בעדינות דופק דרך הוואטסאפ. נאלצתי לענות, כי בכל זאת, מדובר באחי וגיסתי.

קרין – בכל הדיכאונות שלי נותנת לי את הספייס המושלם. התקשרה פעם בכמה זמן גם לבדוק דופק. נאלצתי לענות מהסיבה שקצת לפני שכל הסיוט הזה החל, היא גרמה לי להבטיח לה שבדיכאון הבא, אני עונה לה לטלפון לא משנה מה.

למה נאלצתי? כי האויב הכי גדול שלי בתקופת דיכאון הוא הפלאפון. מיותר לציין שהוא על מצב שקט תמידי ורחוק מהעין במרחק סביר. אבל כשהאור מתחיל להבהב ולבצבץ לי בעין, תחושת הפחד שאני מרגישה באותו הרגע קשה לתיאור.

קרין לא הסתפקה רק בלהרים טלפון. גם אייל ומיי לא. הם הגיעו לדירה שלי ולא משנה כמה שחור אצלי בפנים ובחוץ, אם דופקים בדלת – אני תמיד פותחת. אבל באותה הפעם שקרין הגיעה, זה הרגע שמשהו החל להשתנות.

היא היחידה שאמרתי לה "אני רוצה למות". באותה שנייה אמנם חטפתי כאפה לפרצוף, אבל דברים החלו להשתנות. מסתבר שהיא התקשרה למשפחה שלי ברגע שיצאה מפתח הדלת. היא ידעה למה. לעולם לא התבאטתי כך באף אחד מהדיכאונות הקודמים שלי.

למחרת בבוקר אייל התקשר, קצת אחרי, ההורים התייצבו אצלי, הרימו כל מה שצריך, כולל אותי ולקסי, ונוסעים אליהם. זה לא באמת עבר חלק. היה הרבה בכי והמון תסכולים. שוב עוברת להורים. שוב אותו תסריט. שוב תחושת התלות הדוחה הזאת.

אמא קבעה תור לפסיכיאטרית חדשה. על הפגישה איתה תוכלו לקרוא בפוסט הבא. התחלתי תרופות חדשות. המחשבות האובדניות נעלמו. מצב הרוח החל להשתפר. לאט. מאוד לאט. זה הרגיש הפעם אחרת. משהו שונה לחלוטין ממה שחוויתי עד היום. זמן התאוששות הרבה הרבה יותר ארוך מהרגיל ולקח המון זמן עד שחזרתי לעצמי.

4.1.18 – זהו. היום זה היום.

18.1.18 – גם תאריך יפה. יום הולדתי. סיבה קסומה לחגוג את זה!

סימבולי? יש שיגידו שכן…אבל מה זה משנה? יש איזון!

אז המסר שלי אליכם וגם אל עצמי בעצם…

אל תתייאשו. אף פעם.

אל תפחדו לצעוק הצילו.

ולכם בני משפחה וחברים יקרים, אם יש סביבכם אדם במצוקה, לעולם אל תזלזלו בתחושות שלו, אל תפחדו ליזום ותעשו כל מה שצריך כדי לעזור לו. סמכו עליי, הוא יודה לכם.

עכשיו הגיע תורכם! מוזמנים לשתף אותי פה למטה בחוויות שלכם, הפחות טובות וכמובן גם הטובות יותר, שאלות להתייעצות יתקבלו בשמחה גם כן. מחכה לכם.