זה כבר די הרבה זמן שאני חושבת על ילדים. מאוד מאוד רוצה להיות אמא. יש לי חלומות לא מעטים וזהו אחד מהם. האמת היא שתמיד ראיתי את עצמי בגיל 27 עם בן זוג ואיזה פיצי קטן לידנו.

יש לי אפילו רשימה של שמות פוטנציאליים. רשימה שאני זוכרת שהכנתי מאז שאני קטנה. אבל חלומות בצד ומציאות בצד.

השנים עברו להן, בן זוג לא הכרתי, אבל הכרתי מישהי. קוראים לה מאניה דיפרסיה. מישהי ששינתה את חיי. הפכה אותם לחלוטין. זה בא לידי ביטוי בכל מיני מובנים, עליהם תוכלו לקרוא בפוסטים הקודמים, אבל בנושא הזוגיות? יאוש. טוטאלי. ילדים? לא אצליח לעולם.

היום אני בת 37. מבינה שגיל זה רק מספר ואין מה להיות להיות בלחץ. כי הזוגיות הגיעה. גאה וכל כך שמחה לספר שאני בזוגיות עם אישה מדהימה. שמקבלת אותי בדיוק כמו שאני, מכילה אותי ואת אותה המישהי שהזכרתי מוקדם יותר והכי הכי תומכת בעולם.

אז מה עם ילדים אתם שואלים? מעולה ששאלתם, בדיוק התכוונתי לספר. כאן הסיפור הוא לא כזה פשוט. הוא לא פשוט מהסיבה שהבנתי שלהביא ילד לבד זו תהיה טעות. אני כותבת את המשפט הזה עכשיו בלי בעיה, אבל היה לי מאוד קשה להגיע להבנה הזאת, לקבל את זה ולהגיד את זה בקול רם.

עברתי המון טלטלות בשנים האחרונות בחיי. אשפוזים בעקבות מאניות פסיכוטיות קשות, כאשר באותן הפעמים, לקסי, הכלבה המתוקה שלי, היתה אצל ההורים שלי. עכשיו, נגיד וחלילה מצב כזה יקרה כאשר יהיה לי תינוק ב"ה, שניהם יהיו אצל ההורים שלי? די דומה להורות משותפת, לא?

זה לא משהו שאעשה למשפחה הכל כך תומכת שלי. זה לא מגיע להם. מגיע לי להיות אימא. מגיע להורים שלי נכד ממני. מגיע לאחי איזה אחיין קטן. מגיע לאחיינים המהממים שלי בן/ת דוד/ה. והאמת? בא לי גם שלילד שלי יהיה אבא.

אז כן, היום, כשאני בת 37, בזוגיות ומאושרת, אני מחפשת פרטנר להורות משותפת. כי אין מישהו בעולם הזה שייקח לי את החלום.