בחיים לא חשבתי שלהרגיש טוב יגרום לי להרגיש לא טוב, או שזה יהיה לי קשה. עוד לא מוצאת את המילים המדויקות בתוכי. אבל זה קטע, פאקינג קטע. באמת מרגישה טוב, אבל זה מעבר לזה. כי פתאום אחרי 8 שנים אני מרגישה. ורואה. את הכל. ולמה אחרי? כי כשאתה בתוך סערה, רכבת הרים או לא משנה בכלל איך אני אקרא לזה, אתה שוכח את החיים קצת בצד. או אולי יותר נכון שם אותם בסוג של Pause. כי בעצם כל המשאבים שלך הולכים לדבר אחד: להרגיש טוב, להיות מאוזן, להיות יציב, לא לחוות מאניה, לא לחוות דיכאון. זה מצחיק אותי. מאניה דיפרסיה ומה שביניהם. זה הסלוגן שלי. שלי. הגעתי למה שביניהם. מוצפת. הגעתי. בשעה טובה. מתחילה לחיות. להתמודד עם הקשיים. בצורה שפויה. "להתחיל הכל מהתחלה, כמו לנשום בפעם הראשונה. אני כאן, אנ'לא מתבזבז יותר". אור גדול, אמיר דדון. מתנגן לו ברקע פתאום. זה לא סתם. כלום לא סתם. את זה אני כבר יודעת. בוכה. שלמה. מתמודדת. עם החיים.