זה קטע, לאחרונה אני נתקלת לא מעט בביטוי 'הפחתה אחראית', בכל מיני אנשים שמחפשים פתרונות חלופיים לתרופות, באנשים שמציגים עצמם ככאלו שנרפאו ממאניה דיפרסיה והחליטו לרפא אחרים עם כל מיני "תעודות" כאלו ואחרות, בכאלו שמציינים כי הפסיקו עם התרופות ומרגישים מצוין כבר שנים…
אעצור שנייה ואספר לכם סיפור. סיפור ששמעתי ממש ממש לאחרונה, בזמן שהלכתי לבצע בדיקת אי סבילות ללקטוז. בעצם להבין אם אני רגישה למוצרי חלב וזה…מה יצא אתם שואלים? רגישה. לא ללקטוז. אבל תמיד ידעתי שאני בחורה רגישה. בחזרה לסיפור.
אז ממש רגע לפני שהתחלנו, השעון שלי צלצל, נו התזכורת בסמארטפון. צריך לקחת את הליתיום. כרגיל. כמו בכל יום. אבל הפעם לא הייתי בטוחה שאפשר לקחת אותו לפני הבדיקה, אז ניגשתי לטכנאי רק כדי לוודא. וכאן בעצם מתחיל הסיפור.
אל תתעצבנו, סתם ניסיתי לבנות מתח. בקיצור, נתתי לו הקדמה קטנה והסברתי מה זה ליתיום. כי בכל זאת, לא כל אחד מכיר. "זה בשביל מאניה דיפרסיה". הוא ענה לי עם חיוך "אני מכיר, יודע. לדודה שלי היה".
כעבור שלוש שעות לערך של הרבה נשיפות, רגע אחרי שהודיע לי שאין לי שום רגישות ללקטוז, הוא סיפר לי שדודה שלו גם לקחה ליתיום, והיתה מאוזנת שנים. כמה שנים? תמשיכו לקרוא. בגיל 75 הגיעה לפסיכיאטר שלה שאמר לה כך: "50 שנה את בלי שום התקף. מה את אומרת, אולי נפסיק את הליתיום?".
אתם מוזמנים לנחש מה המשך הסיפור, למרות שממש עוד רגע אגיע אליו. אותה אישה הגיבה בחיוב לשאלתו של הפסיכיאטר. כחודשיים לאחר מכן, משפחתה מצאה אותה מסתובבת עירומה ברחובות העיר…ולמי שלא הבין, היא עלתה למאניה.
"מה שאני מנסה להגיד לך, זה, אל תפסיקי עם הליתיום. לעולם".
אז לי אין שום כוונה להפסיק עם הליתיום. ואני לא באה ואומרת, אל תפסיקו עם התרופות, תפסיקו עם כל מה שאתם לוקחים או כל דבר אחר. אבל כן חשוב לי להגיד כמה דברים:
כשאני שמעתי את הסיפור, החלק שאני לקחתי איתי זה האופטימיות. 50 שנה. 50 שנה. אני עדיין לא חוויתי שנה שלמה שבה הרגשתי טוב. וזה אפשרי. 50 שנה. חלום. וחלומות אפשר להגשים. זה דבר ראשון.
נכון, לאלו מכם שהעריכו שהפסיכיאטר הפסיק לה את הליתיום בבום – צודקים. ללא ספק, מדובר בחוסר אחריות מאוד גדול של אותו רופא. זו טעות ענקית שאסור לעשות. אבל בהזדמנות זו, יש לציין כי גם הפחתה של תרופות, אחראית ככל שתהיה, יכולה להסתיים באופן רע. הייתי שם. אין משהו שלא ניסיתי.
בסופו של דבר, כל אחד ואחת יעשה מה שנכון לו. אני לא שופטת אחרים, בדיוק כמו שאני לא מתיימרת לייעץ בנושא רגיש כמו תרופות. אני כן חושבת שזה מאוד חשוב ואף קריטי ללמוד את הגוף והנפש שלנו, להקשיב לשניהם, לא לפחד לנסות וגם לטעות. לנסות לפתח מודעות, תוך הקשבה פנימית. ולא לאף אחד אחר. תסמכו על עצמכם. ותהיו אחראים. נקודה.
וואו, כמו כל דבר בחיים הכל צריך בהדרגתיות ובצורה מבוקרת אחרת חוזרים למצב ההתחלתי 😘
אין ספק, אבל גם אז – שום דבר לא מובטח…
צודקת!!! מישהו היה צריך לומר משהו על טרנד ההפחתה האחראית המאוד לא אחראי הזה. כמוני כמוך על בשרי למדתי.
תודה מותק 🙂 יכול מאוד להיות שהתהליך הזה נכון עבור אנשים מסוימים וגם מצליח – אני לא באמת לא מכירה אותו מספיק טוב, אם בכלל.
אני כן מכירה את עצמי היטב, מה ניסיתי על עצמי, מה עבד ומה לא. וזו בעיניי היתה מטרת הפוסט. להיות קשוב לעצמך ולהבין
תוך כדי תנועה מה נכון לך ומה לא.
מדוייק!!
והגיע הזמן שמישהו יגיד את זה.
הבעיה שהרבה מטופלים חושבים שהטיפול התרופתי והפסיכיאטרי הוא זה שהרס להם את החיים, ולא מבינים שהמחלה היא זאת שעשתה את זה-אם תרצו, הם לא מרגישים רע בגלל התרופות, אלא למרות התרופות.
תודה על התגובה דקל.
נתחיל מזה שכל מקרה לגופו. יש כאלו ולא מעט שטיפול פסיכיאטרי שגוי הרס להם, לא יודעת אם את החיים, אבל תקופה מסוימת מתוכם.
ללא ספק במאניה דיפרסיה יש לא מעט חרא. חשוב לי להתייחס למשפט האחרון שלך 'הם לא מרגישים רע בגלל התרופות, אלא למרות התרופות' –
תרופות, ברגע שהן לא נכונות לאותו אדם, במינון שגוי, יכולות לעשות רע והרבה. בגלל זה חשוב ביותר להיות קשוב לעצמך, להבין מהן תופעות הלוואי,
איך הן באות לידי ביטוי אצלך, פסיכיאטר טוב שקשוב לך ולצרכים שלך, וביחד לנסות למצוא את הנוסחה הטובה ביותר. בשורה התחתונה, אפשר להרגיש
מצוין! גם עם תרופות…
אני ירדתי בהדרגה. וחצי שנה אחרי הדיכאון חזר.יוסי
ולא חסרות דוגמאות כאלו – אני ביניהן…
לפני כמה שנים הורדתי ממש בהדרגה והרגשתי מצוין – למשך שבעה חודשים.
מה קרה אז? עליתי למאניה. מהתרגשות 🙂
מעבר לכך שאת יודעת מה שחר ואני חושבים עליך. על כך שאת קסם מהלך , אמיתי וישיר. אני גאה בך על הדרך שבא את מביאה מודעות . מתוך המקום האישי שלך .. שזה בכלל לא מובן מאליו החשיפה וגם שאת עמיצה להיסתכל על המחלה בעיניים ולהגיד "אני מהממת".
אהובה, תודה רבה רבה על התגובה ועל כל המילים החמות.
אני גאה להכיר זוג מהמם כמוכם וממש מקווה שאראה אתכם בהרצאה הקרובה שלי 🙂
אז אולי אם אנשים יפסיקו לקחת כדורים ויתחילו להסתובב ערומים העולם יהיה מעניין יותר 😉
גם לי היה קטע דומה כשהייתי במצב פסיכוטי…🙈
כתוב מקסים גליה שאפו 😘
עוד לא קראתי את כל מה שכתבת,אבל כל כך התרשמתי מהעיצוב ומכך שבלחיצה מגיעים לווטסאפ שלך.
מבטיח לחזור בקרוב
תודה רבה מנור 🙂
ואין ספק שהעולם יהיה מעניין הרבה יותר ככה, או אולי בעצם משעמם דווקא 🙂
נתת חומר למחשבה…
כיף לקרוא אני חושב ממש אותו דבר זה כמו להגיד למישהו עם סכרת תחיה בלי אינסולין מעודד מאוד 50 שנה בלי כלום
ועכשיו גם קראתי.את כותבת מקסים עם הרבה חן ואנרגיה.
סליחה אבל אני כן בעד ההפחתה האחראית.
למרות שלא מצליח לרדת מהפאקינג תרופות שבמקרה שלי לא באמת עושות את העבודה
תודה רבה רבה.
זה בסדר גמור להיות בעד ההפחתה האחראית.
אני את ההפחתה שלי עשיתי, לא פעם ולא פעמיים. בצורה הכי אחראית שלי.
לא מזלזלת בשום דבר. לא בפסיכיאטריה ולא באלו שמתנגדים לה.
אני פשוט בוחרת או יותר נכון בחרתי. להקשיב לעצמי.
לא סתם בחרתי לסיים את הפוסט עם פסקה שמדברת על הבחירת האישית, האחראית, תוך הקשבה עצמית.
אני באמת מאמינה שכולנו נמצאים באותה הדרך, רק במקום שונה. זה בסדר לנסות, וגם חשוב לא לפחד לטעות.
הכל בסדר, כל עוד אתה באמת באמת קשוב לעצמך, לכל תופעות הלוואי, לאיך הגוף שלך מגיב לכל מינון, לאנרגיה
שבתוכך. להכל.
תודה רבה דן.
מסכימה, זה מאוד מעודד!
מהממת וחזקה כרגיל. מאחלת לך 80 + שנים מאוזנות,בריאות ומאושרות בעזרת כל מה שעושה לך טוב.
תודה רבה אהובה. אמן ואמן על כל מילה!
את קסם של בן אדם, אומרת בחדות וחדווה דברים שאחרים מחביאים מתחת לכרית ליד שקית הטישו המלאה בדמעות. האומץ והמאמץ שאת משקיעה כדי אולי לעשות טוב למישהו אחד ראוי להערכה והשיתוף שלך משרה נורמליזציה לאנשים שחוששים. הדלקת פנס על החושך של המצב הלא פשוט הנקרא הפרעה ביפולרית ועזרת להרבה אנשים שהתביישו להבין שהם לא לבד.
את אדם אמיץ מאוד, יפה מבחוץ וחשוב אף יותר יפה מבפנים. לא מושלמת אבל בהחלט שלמה. ישר כוח אהובה יקרה.
אני באמת באמת מאושרת שיצא לי להכיר אנשים כמוכם. באמת באמת. עבורי זו זכות.
אתם מצליחים לרגש אותי כל פעם מחדש, והפעם המילים שלך ממש נגעו בי שחר. ממש מחמם את הלב. אני כל כך מקווה
שהפנס הזה שאני מנסה להדליק, מאיר לכל עבר. מספיק לי לדעת שהאור הזה נגע בנפש אחת וזה מספיק ומספק.
כתבתי לשירלי, אבל אני גם כותבת לך, מאוד מקווה לראות אתכם בהרצאה הקרובה שלי 🙂
אוהבת אתכם. מכל הלב.
אני פשוט שמחה שיש אותך בעולם ❤
זה הדדי, למקרה ולא ידעת את זה 🙂
תודה על הסיפור ולקחיו. זאת ההתלבטות המתמדת בין תופעות הלוואי של התרופות לתועלת שלהן. קשה
תודה על כך שהשקעת זמן בקריאה ובתגובה.
זו אכן התלבטות והתלבטות קשה.
מה שהוביל אותי לכתוב את הפוסט זה אותו סיפור אמנם, אבל אני מדברת מניסיון מלא לשני הכיוונים,
ומחיים טובים שאליהם הגעתי, כמו לכל החלטה בחיי, מבחירה.
מעניין וחשוב
תודה
תודה על ההתייחסות
לעניות דעתי התרופות הפסיכיאטריות הם סוג של גבס.
הם עוזרות במצבים מסוימים.
האם כדאי ללכת עם גבס כל החיים בשל החשש שהנפש תישבר שוב?
אני פחות מתחברת להשוואה של הגבס, אבל לשאלתך אם כדאי – אין אמת אחת 🙂
כל אחד צריך לעשות מה שהוא מרגיש שהכי נכון לו, תוך שהוא מחובר לעצמו, עם מודעות עצמית גבוהה ויודע
מה הכי עושה לו טוב.
הנפש שלנו היא דבר שביר ביותר. נקודה. של כל אחד ואחת בעולם הזה. עם הפרעה נפשית או בלי.