השני באוקטובר 1990 ומעלה. הפי וקסמן מגיש התחנה היא רדיו בלה בלה. אז לא, התחנה היא לא רדיו בלה בלה והמגישה היא בכלל אני. והשנה? 2016. יושבים? יופי. אני הולכת לעשות את זה בפעם הראשונה. מוכנים? אני גליה, בת 34 ויש לי מאניה דיפרסיה.

אני לא יודעת מאיפה להתחיל בכלל ואם זו בסופו של דבר באמת תהיה ההתחלה. אז אתם יודעים מה? בואו פשוט נתחיל. מחלת נפש – שתי מילים שממש מלחיצות אדם "בריא". אז כפי שאמרתי, לי יש אחת כזאת. מאניה דיפרסיה, או בשמה הנוסף הפרעה דו קוטבית, או אם תרצו הפרעה ביפולרית.

ברשותכם נחזור רגע לעניין האדם הבריא. "לי זה לא יקרה" זה אחד המשפטים הידועים שלהם, נקרא להם הבריאים. האמת שאף פעם לא השתמשתי במשפט הזה, אבל כן, גם אני הייתי בריאה. ואני מנסה להעביר לכם נקודה, אז תזרמו איתי שנייה, טוב?

שנת 2012. הדיכאון הראשון שלי. האמת שאני לא זוכרת אותו במדויק. זאת אומרת, היו לי שני דיכאונות מאוד עוצמתיים שאותם אני זוכרת היטב, שהם היו אי שם בתקופה ההיא. עוד מעט ארחיב עליהם. אבל מה זה בכלל דיכאון? "לכולם יש ימים קשים" "את יודעת, גם אני הייתי מלא פעמים בדיכי", אלה רק חלק מהמשפטים שיצא לי לשמוע במהלך חיי הקצרים. אז חברים, דיכאון זה לא דיכי, זה לא סתם באסה, זה לא "יואו, עבר עליי יום חרבנה". גם עליי עברו ימים לא קלים וגם אני הייתי בדיכי, אבל כשהגיע הדיכאון הראשון הרמתי דגל לבן. זו היתה פעם ראשונה שידעתי שאני לא הולכת להצליח להתמודד עם זה לבד. אני צריכה עזרה. וכך הגעתי לפסיכיאטרית הראשונה שלי.

כשהתחלתי לכתוב – וזה היה כבר לפני מספר חודשים, עצרתי אחרי 3 פסקאות כי לא באמת ידעתי לאיזה כיוון לקחת את זה. המילים לא הספיקו לי כדי להעביר את הטירוף בו הייתי. והאמת? גם לא היה לי מושג מה אני אעשה עם זה בסוף. אז בואו נתחיל.

18.01.82 – היום בו הגחתי לאוויר העולם. זה היה בבית חולים וולפסון בחולון. נספר לכם על זה בהזדמנות אחרת, טוב?

01.07.14 – היום בו אושפזתי בכפייה בבית משוגעים. היום בו אובחנתי כביפולרית. היום בו השתנו חיי ובעצם, היום בו נולדתי מחדש.

02.10.16 – ראש השנה. היום בו החלטתי שאני רוצה להיות צרכנית נותנת שירות. היום שבו חזרתי למקום בו אושפזתי – באר יעקב, בית חולים פסיכיאטרי. היום שבו שמעתי את פטרישיה דיגן מדברת על עצמה והזדהיתי עם כל מילה שיצאה לה מהפה. היום שבו הבנתי שאני רוצה לצאת מהארון ולהיחשף. היום שבו הבנתי בדיוק מה אני הולכת לכתוב ולספר לכם.

אז ברשותכם, אני לא הולכת להיכנס לפרטים (ת'כלס, הפסד שלכם – כי זה הכי מעניין), אבל אני כמובן זמינה לכל שאלה. זה מפחיד להיחשף בצורה כזו. אפילו מפחיד מאוד. אבל מה שכנע אותי? אני עצמי. אני אשתף אתכם בלבטים שעצרו אותי עד כה וגם במה לבסוף גרם לי להיפתח בצורה כזו.

קריירה – מי לא פוחד להעסיק חולה נפש? אני אפילו לא אמתין שתרימו יד, כי זה פשוט לא יקרה. כולכם מפחדים. זו הסטיגמה. ממה היא נובעת? בורות. אז מאחוריי תואר ראשון במנהל עסקים עם התמחות במימון וכיום סטודנטית לשיווק ופרסום דיגיטלי. מה התוכנית? לצאת לדרך עצמאית בעוד מספר שנים. סומכת על עצמי? מאוד. אבל מה עם הסטיגמה? מפחיד הא? מאוד. מזל שיש לי את הסביבה הכי תומכת בעולם: משפחה, חברים, סל שיקום מביטוח לאומי, קשרים ברמה העסקית ואתם יודעים מה משותף לכולם? הם יודעים מי זו גליה. וגליה היא לא מחלה מהלכת. גליה היא גליה שהם מכירים, שבנוסף מתמודדת עם מחלת נפש. זה הזמן לתרגל חברים – מתמודדת עם מחלת נפש. כך אומרים את זה בז'רגון המקצועי.

זוגיות – לא אמרתם כלום, רק הפחד הכי גדול שלי שמלווה אותי כבר 4 שנים. אבל זהו. לא מפחדת יותר. ארבע שנים שהרגישו לא פחות מסיוט, אבל ארבע שנים שכללו התמודדות, התמודדות שלא הולכת להסתיים בקרוב או בכלל. וזה בסדר. זה תהליך, תהליך שאני לא מפסיקה לצמוח בתוכו. תהליך שכולל טיפול פסיכותרפי שהתחלתי ממש לאחרונה ועוזר לי בדיוק כפי שקיוותי, אבל לא האמנתי. למה לא? כי כנראה הטיימינג לא היה נכון וכמובן, כמובן שפשוט לא היתה כימיה. כי מה יש עכשיו אתם שואלים? טוב ששאלתם. הכימיה לא פחות ממושלמת.

אז זהו. אני גליה, בת 34. שום דבר לא מגדיר אותי חוץ מעצמי. נעים להכיר.

אשמח להכיר גם אתכם – מוזמנים להגיב כאן ממש למטה…