טריגר.

הרבה פעמים שואלים אותי "תגידי, היה איזה טריגר למאניה דיפרסיה?"

האמת שזו שאלה מאוד גדולה.

שאלה שהתשובה עליה לא פחות גדולה.

אני יודעת שהרבה אנשים שאובחנו בשלב כזה או אחר בחייהם, בוחרים להשתמש במושגים שונים, כגון מתמודדי נפש, פגועי נפש, לוחמי נפש, שוני נפש, מאותגרי נפש – וזו רק טעימה קטנה מהמבחר 🙂 לדעתי, וזו כמובן דעתי בלבד, זוהי בחירה שמקורה בסטיגמה העצמית.

הסיבה שבחרתי לעשות את מה שאני עושה, או אולי בכלל בחרו בי…היא לא כדי להוציא אנשים מהארון. נכון, אני שם. אבל הסיבה היא כדי שאותם האנשים שמחפשים את כל הביטויים שיגנו עליהם, היא שהם יפסיקו בחיפושים הללו. ושבעצם ייגשו לחיפוש אחר, שהוא הרבה יותר מעניין בעיניי – החיפוש העצמי.

כי מה שיש לך, לא מגדיר אותך. לי יש מאניה דיפרסיה. יש לי גם חוש הומור. יש לי יכולת הכלה. יש לי סבלנות. יש לי גם פתיל קצר. והרשימה הזו לא נגמרת. אבל לפני הכל אני בן אדם. ויש לי שם. כמו כל אחד אחר בעולם הזה.

בחזרה לטריגר.

ישנם לא מעט אנשים שמחפשים את אותו הטריגר, את הסיבה לכך שהם הפכו יום בהיר לחולי נפש. כי אם יש סיבה, זה קצת מקל על התחושה הפנימית. זה לא קרה סתם. פגעו בנפש שלי. הנפש שלי חלתה. ואני אומרת, הסיבה לא משנה. זה לא שהיא לא חשובה או לא ראויה לטיפול. מה שחשוב ובעצם הכי חשוב, היא הדרך. מה אנחנו בוחרים לעשות עם זה. איך אנחנו חיים עם זה. האבחנה? הכותרת? בולשיט. ממש כך.

אז אצלי זה לא שעסקתי טו מאץ' בחיפושים אחר הטריגר. וזה לא שיש כאן תשובה חד משמעית. ולהגיד שהיא משנה משהו? ממש לא.

בילדותי עברתי פגיעה מינית. אני נוטה להאמין שמנגנוני ההגנה של פרויד, שמרו עליי במהלך השנים. אני גם נוטה להאמין שאותם מנגנוני הגנה הופכים בשלב מסוים בחיינו למנגנוני התקפה. הדומיננטי שביניהם היה ההדחקה. עד ש…

עד שבגיל 30 חוויתי את הדיכאון הראשון שלי. האם יש קשר בין הדברים? אולי. ואולי לא. מה שבטוח, זה בכלל לא משנה. מה שמשנה זה שהתחלתי טיפול, כי היה לי נכון בפעם הראשונה בחיי לגעת בזה. לפתוח את הפצע כדי לטפל בו.

רואקוטן.

כל מי שאי פעם סבל מאקנה, אמור להכיר את השם הזה.

אני והרואקוטן הכרנו לראשונה כשהייתי בת 18. אפילו היה לנו דייט שני כשהייתי בת 22 או 26.

אז למי שלא מכיר, מדובר בכדור לטיפול בפצעי אקנה חמורים. בצעירותי, הגעתי לרופא עור שהמליץ לי עליו. זהו כדור מאוד חזק הכולל רשימה ארוכה של תופעות לוואי קשות במיוחד.

איך הגעתי למידע הבא שאשתף אתכם בו, פחות רלוונטי. מה שכן רלוונטי, ואפילו מאוד, זה שאחת מתופעות הלוואי החמורות שלו ולטווח ארוך: דיכאון.

אז אולי זה הטריגר? יכול מאוד להיות. יכול להיות גם שלא.

פסיכיאטר בכיר ציין בפניי ממש לאחרונה כי רואקוטן זהו כדור מסוכן ביותר שגורם בוודאות לדיכאון. הוא אמר דברים אלו בהסתמך על מחקר מאוד גדול שהוא ועמיתיו ביצעו.

אז מה אני אומרת בעצם?

הטריגר לא באמת משנה. הוא יכול לשנות חיים, זה נכון. אבל מי שיכול לשנות את החיים מאותה הנקודה והלאה, זה אנחנו. אל תפחדו לצעוד בדרך.

ומילה לגבי רואקוטן – אל תתנו לילדיכם את הכדור הזה. נכון שאקנה הוא האויב הכי גדול של כל מתבגר, אבל דיכאון הוא אויב הרבה יותר גדול.