כדור קסם.

מצאתי אחד כזה.

לא באמת.

יש איזושהי הנחה לא ברורה – כך היא לפחות בעיניי – אצל אנשים הלוקחים כדורים פסיכיאטריים כאלו או אחרים, שאם הם ייקחו כדור, הכל יעבור.

אז אני מצטערת לפוצץ את הבועה הזו:

אין כדורי קסם.

והנה לכם בועה נוספת שהולכת להתפוצץ:

אין גם קיצורי דרך.

אני חושבת שיש משהו שאנשים נוטים לשכוח.

אולי זה מטעמי נוחות ואולי זה מסיבות אחרות.

אנשים הם קודם כל – אנשים.

אבחנה של מאניה דיפרסיה לא משנה אותך כאדם.

אבחנה של סכיזופרניה לא משנה את מי שהיית.

אין אדם בעולם הזה שהוא לא מורכב. אישיותית. רגשית. נפשית.

כל האבחנות, מחלות, הפרעות הללו, יכולות ואף מצליחות לערער את האני הפנימי של כל אחד.

כמה לערער? תלוי רק בך.

חשוב לזכור שבסופו של דבר, לכל אחד מאיתנו יש את האופי שלו. את האנרגיות שלו.

אם כל החיים היית אדם מופנם יחסית, או לא חייכן במיוחד, אל תצפה שהכדור יהפוך אותך למי שאתה לא.

זה לא כדור קסם.

אז נכון, תחושת הערעור לפעמים כה חזקה שאתה פשוט שוכח מי אתה…

אבל זה החלק שלך במשחק: לזכור מי אתה.

וקצת על קיצורי דרך…

אל תחפשו גם אותם.

החיים הם דרך. מסע. שביל האבנים הצהובות בו צעדה דורותי מסמל בדיוק את זה.

אל תפחדו לצעוד בו.

בקצב הנכון רק לכם.

אל תפחדו ליפול.

הרי מה כבר יקרה?

מקסימום תקומו.

ופשוט

תמשיכו

לצעוד.