שלושה חוקים:

  1. את לא מפסיקה עם התרופות לעולם
  2. אין סמים
  3. אין אלכוהול

כך בדיוק שוחררתי מבית החולים הפסיכיאטרי בבאר יעקב. השנה? 2014. חודש יולי הארור. ארור לסביבה הקרובה שלי, המשפחה שלי. אם תשאלו אותי – לי היה ממש כיף. הכצעקתה? איך זה ייתכן אתם בטח שואלים את עצמכם. אני אהפוך שנייה למורה ברשותכם. שאלה מצוינת!

אז נחזור קצת אחורנית בזמן. מדובר באשפוז ראשון שלי. הייתי בטוחה שגם האחרון. מסתבר שלא, אבל על זה נדבר כבר בפוסט הבא. קצת סקרנות לא הרגה אף אחד, וסבלנות עושה די טוב. אז תתאפקו טיפה, סבבה?

לענייננו, אשפוז ראשון. בכפייה. איבדתי את זה לגמרי, אז פשוט לא היתה ברירה. אני שנייה אעצור ואענה לכם על השאלה – איך לעזאזל היה לי כיף? ככה זה שמאבדים את השפיות לגמרי. אין שיקול דעת, אין היגיון, אין כלום. אבל יש המון. כי הייתי בעולם משלי. והיה לי טוב. אפילו הרבה יותר מטוב.

הדייסה בבית החולים היתה מדהימה. זה מה שהיה לי כיף. זה מה שאני זוכרת. פחות או יותר. חוץ מזה, אין לי מושג מה היה. היום בדיעבד אני יודעת. שלושה שבועות הייתי במצב פסיכוטי.

שלושה שבועות שפיצצו אותי בכדורים, זריקות, קשירות אינסוף, אפילו אלימות כלפיי. כי אני הייתי אלימה. זה מה שסיפרו לי לפחות. אני לא באמת זוכרת. הזיכרון נדפק גם מדבר נוסף – טיפול בנזעי חשמל או ECT אם תרצו.

כל מה שאני מספרת מגיע בעקבות תחקור רציני של הסביבה הכי קרובה שלי. לא הפסקתי לשאול. כי הייתי סקרנית. בטירוף. תרתי משמע.

רגע לפני שנסיים, ואין לכם מה לדאוג, הסיפור שלי הוא הסיפור שאינו נגמר – בדיוק כמו הסרט, נחזור רגע לעניין החוקים. אז את אותם חוקים, ד"ר פורבין היה זה שאמר לי אותם. הוא גם נתן לי חוברת על מאניה דיפרסיה. כדי שאלמד על "המתנה" בה זכיתי.

שלושה חוקים. איך עומדים בהם?

חוק מס' 1 – שברתי אותו שלוש פעמים. בשנת 2016 לא רק ששברתי אותו, אלא גם הייתי מאוזנת לתקופה הכי ארוכה עד לרגע כתיבת מילים אלו. 7 חודשים מלאים. כן כן, קראתם נכון. זו התקופה הכי ארוכה בה הייתי מאוזנת. בה הרגשתי טוב. הרגשתי אני. מה קרה אחרי 7 חודשים? עליתי למאניה מהתרגשות. אספר על כך בהזדמנות.

חוק מס' 2 – שברתי גם אותו. לא לקחתי אקסטזי, לא הסנפתי קוק ולא הזרקתי הירואין. עישנתי ירוק. גראס. כמו 90% בערך מהאנשים בארצנו הקטנטונת.

חוק מס' 3 – גם אותו שברתי. אני לא אוהבת אלכוהול, ואני שותה משקאות של כוסיות. אז יצא ששתיתי מוחיטו, לימונערק…לחץ חברתי? לא היה. קטע חברתי? אולי כן. להרגיש חלק. אין מישהו שלא אוהב להרגיש חלק מ…

אז מה קורה היום? תמשיכו לבקר בבלוג. תעקבו. נתראה בפוסט הבא. בינתיים, מוזמנים לשתף אותי בחוקים שלכם, בקשיים, בהצלחות. בהכל. זה באמת מעניין אותי.